עַל הַבָּמָה,מֵאֲחוֹרֶיהָ,וּמִסְּבִיבָהּ

תיאטרון הוא האמנות היחידה שבה הקסם לא הוקלט מראש. הוא קורה ברגע — בנשימה משותפת של שחקן וקהל באותו חדר. כשטיפה אחת נופלת על מים שקטים, היא לא נעלמת. היא הופכת לאדווה שמתפשטת החוצה, נוגעת במה שמסביבה, ומשנה את שטח-הפנים של הרגע. ככה אני חושב על הבמה — על ההצגה, על הסדנה, על השיר שמתחיל בכלי אחד. הנוכחות הזאת, של להיות כאן ועכשיו עם משהו שמתרחש לראשונה, היא הסיבה שהמשכתי בזה עשרים שנה. הלוגו של ״הָרֶגַע״ הוא הניסיון שלי לצייר את הרגע הזה — הטיפה התלויה באוויר, האדווה שכבר התחילה לצאת ממנה, המסך האדום ברקע. רגע אחד שמסרב להיגמר.