איך לבחור חוג תיאטרון לילד — מדריך הורים

כשהבן של חברה שלי התחיל לחפש חוג תיאטרון, היא שלחה לי צילום מסך של שלושה פליירים ושאלה: "איזה מהם?". הסתכלתי על הפליירים — כולם נראו בדיוק אותו דבר. ילדים מחייכים, צבעים עליזים, הבטחה ל"חיזוק ביטחון עצמי". אמרתי לה: תשאלי אם אפשר לצפות בשיעור. זה הטריק היחיד שאני מכיר.

כי פלייר הוא פלייר. שיעור הוא האמת.

מה באמת קורה בשיעור הראשון

אני מעביר חוגים כבר חמש עשרה שנים, ואני יכול להגיד לך מה עושה הבדל — ומה לא. הנה הקריטריונים שאני בודק כשאני מחפש מישהו שילמד את הילדים שלי.

גודל הקבוצה

קבוצה של שמונה עד שתים עשרה ילדים — זה המספר שעובד. פחות מזה, אין אנרגיה קבוצתית. יותר מזה, המורה לא מספיק לראות כל ילד. אם חוג מבטיח לך "קבוצה קטנה" ומגיעים עשרים ילדים — זו לא קבוצה קטנה, זו כיתה.

איך מתחיל השיעור

שיעור טוב מתחיל בגוף, לא בהרצאה. בעמידה, לא בישיבה במעגל. המורה אומר: "בואו נזוז". אם השיעור מתחיל ב"היום נלמד על..." — תברחו. ילדים צריכים לזוז לפני שהם יכולים ליצור. קראו עוד על זה בפוסט על חימום שחקנים.

מה המורה עושה כשילד מתבלבל

זה המבחן האמיתי. ילד עולה, שוכח מה הוא אמור לעשות, נתקע. המורה הטוב לא מציל אותו. המורה הטוב נותן לו רגע, עם חיוך קטן, ואומר: "תמשיך משם". המורה הגרוע מצחיק עליו, מתקן אותו מול כולם, או — גרוע מכל — מבקש ממישהו אחר "להראות לו איך עושים".

יחס בין משחק למשמעת

חוג תיאטרון הוא לא מסיבת פיג'מות, אבל הוא גם לא בית ספר. יש קודים — מקשיבים אחד לשני, עולים על הבמה כשמזמינים — אבל יש גם חופש. אם הילדים יושבים יותר מעשר דקות רצוף, משהו לא בסדר. אם הם מתפרעים בלי גבול — גם זה לא בסדר.

מה המורה עשה לפני שהוא הפך למורה

שאלה פשוטה וחשובה. האם הוא שחקן בעצמו? האם הוא במה בכלל? מורה לתיאטרון שלא עומד על במה — כמו מורה לכימיה שלא עשה ניסוי מעולם. זה לא פוסל אותו, אבל זה משהו לדעת. אני מאמין שמי שמלמד צריך לחיות את השפה — הבמה היא שפה אחת, ומי שמלמד אותה חייב לדבר אותה.

סימן אזהרה אחד — ותברחו

אם בחוג יש "הצגת סיום" שמתחילים להכין בחודש הראשון — זה חוג גרוע. חוג טוב מלמד אותי לחיות על הבמה, לא לחזור על שורות. תעשייה של הצגות סיום הרסה חוגי תיאטרון רבים בישראל. ילד שעובד שנה שלמה על שלוש שורות מסיום של "חתולים" בעברית לא לומד תיאטרון. הוא לומד משמעת של שינון. זה לא אותו דבר.

גיל מתאים

חשוב להתאים את החוג לגיל:

• 5-7: משחקי תנועה, סיפורים קצרים, דמיון. עוד לא "משחק" במובן המקצועי — יותר הקשבה והזדהות. ילד בן שש עוד לא בונה דמות. הוא מתפעל.
• 8-10: מתחילים עבודה על סיטואציות קצרות, אימפרוביזציה פשוטה, הקשבה לבן-זוג. זה הגיל שבו אפשר להתחיל באמת לדבר על מה זה משחק.
• 11-14: עבודה רצינית יותר — טקסטים, מונולוגים קצרים, עבודה על דמות. בגיל הזה צריך מורה שמבין גם נוער, לא רק ילדים. כי הם כבר לא ילדים.

מה לשאול את המורה בשיחה הראשונה

• מה המטרה שלך בחוג — הצגה או תהליך?
• כמה ילדים יש בקבוצה?
• אפשר לצפות בשיעור אחד?
• מה קורה כשילד לא רוצה לעלות לבמה?

התשובה לשאלה האחרונה חשובה הכי. מורה שאומר "אני לא מכריח אף אחד" — טוב. מורה שאומר "אני דוחף אותם קצת" — תלוי איך. מורה שאומר "מי שלא רוצה לא בא" — לא טוב.

*חוג תיאטרון טוב לא מכין את הילד להופעה — הוא מכין אותו לחיות. זה הבדל גדול.*